ירושלמי- בדיקת חמץ 30 יום קודם

מסכת פסחים פותחת בתקנת חכמים לבדוק חמץ – "אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר". צריך לבדוק חמץ בביתך וברשותך, כלשון הכתוב "בכל גבולך".

אדם היוצא מביתו לדרך רחוקה כמה חודשים לפני פסח, ובדעתו לחזור לביתו אחרי פסח, האם חלה עליו חובת הבדיקה?

בבבלי (דף ו) אומרים שלא:

"אמר רב יהודה אמר רב: המפרש והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער."

כיון שהוא לא עתיד לשהות בביתו בפסח, לא חל עליו החיוב לבדוק חמץ בביתו.

(אולם אם הוא יצא מביתו בתוך שלושים יום, נחלקו אביי ורבא האם חייב לבדוק, והלכה כרבא שכיון שכבר חלה עליו חובת הבדיקה עליו לבדוק.)

בירושלמי (פ"א ה"א) חולקים על הבבלי ומחייבים אותו לבדוק:

"היוצא לפרש... אין בדעתו לחזור - אפילו קודם לשלשים יום צריך לבדוק."

(הערת אגב: לשונו של הרמב"ם בהלכה זו היא "זקוק לבדוק". הוא דייק לכלול בלשונו את לשונות שני התלמודים. את ה"זקוק" הוא לקח מלשון הבבלי, ואת ה"לבדוק" – מלשון הירושלמי. הרמב"ם רוצה ללמדנו שהלימוד השלם הוא במיזוג התלמודים.)

לפי הירושלמי גם כאשר האדם רחוק מביתו, עליו לוודא שהוא בדוק מחמץ. יש משמעות לבית אצל האדם גם כשהוא רחוק ממנו.
החידוש של הירושלמי כאן הוא הקשר העמוק שבין האדם לנכסיו.

בבבלי תפקידם של הנכסים – ובראשם ביתו של האדם – הוא מעשי. הם משרתים את האדם והאדם משתמש בהם לצרכיו השונים. לכן לפי הבבלי אם הבית לא משמש אותך בימי הפסח, הוא לא חלק מ"עולמך", והיותו לא בדוק מחמץ אינו משמעותי עבורך.

בירושלמי רואים את הדברים אחרת!

ביתו של האדם הוא חלק מהיישות שלו. בספרים הקדושים מבואר, שהבעלות של האדם על נכסיו אינה רק מעשית. יש לה משמעות רוחנית. בשפה רוחנית ניתן לומר – נכסיו וממונו הם חלק מעבודתו הרוחנית ומהתיקון שלו בעולם.

לכן גם אם האדם בקצה אחד של העולם ובית בקצה השני, ואין לביתו משמעות מעשית בימי הפסח, עדיין זהו ביתו, זה חלק מהוויתו, ועליו לבדוק בו חמץ בטרם צאתו ממנו, "אפילו מראש השנה" (כלשון הבבלי).

בדורות הנפלאים שלנו אנו הולכים וחוזרים לעולמה של ארץ ישראל ולאור תורתה, ואנחנו ראויים להביט על המציאות המעשית באור רוחני נשגב, כפי שמלמדת אותנו תורת ארץ ישראל.